החלטה בתיק רת"ק 11856-07-12

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כבוד השופטת (בדימוס) ר' חוזה) מיום 14.6.12  בת"ק 54883-12-11 (" פסק הדין"). בפסק הדין התקבלה בחלקה תביעתו של המבקש נגד המשיבים ומנגד התקבלה בחלקה התביעה הנגדית שהגישו המשיבים נגד המבקש, ובסיכומו של דבר חויב המבקש לשלם למשיבים סכום של 5,333 ש"ח וכן הוצאות משפט בסכום של 1,000 ש"ח.

עיינתי בבקשה ובנימוקיה והחלטתי לדחותה.

יסודה של המחלוקת שעמדה לדיון בבית המשפט קמא הוא שכירות של דירה בת שני חדרים ברחוב בחיפה (" הדירה"). הדירה הושכרה למשיבים על ידי המבקש ובהסכם השכירות נקבע כי המשיבים יבצעו עבודות שיפוץ בדירה ובתמורה ישלמו דמי שכירות חודשיים בסכום מופחת.

בתביעה שהוגשה לבית המשפט קמא טען המבקש כי המשיבים לא שילמו לו את דמי השכירות המוסכמים וכי הם עזבו את הדירה בהותירם נזקים לדירה תוך שהם נוטלים ממנה ציוד וריהוט השייכים לו. המבקש תבע מן המשיבים סכום של 22,000 ש"ח .

המשיבים הגישו כתב הגנה שבו הכחישו את טענות המבקש, לרבות הטענה כי הם נטלו מן הדירה חפצים ורכוש השייכים לו. המשיבים אף הגישו תביעה שכנגד ובה הם תבעו סכום של 6,500 ש"ח שלטענתם היה עליהם לשלם כדי לתקן תקלה במערכת הביוב ואשר אותו התחייב המבקש להחזיר להם. עוד תבעו המשיבים מן המבקש את שווי השיפוץ שעשו בדירה, היינו סכום של 22,500 ש"ח וכן את עלות עריכת חוות דעת השמאי בסכום של 2,900 ש"ח . ובנוסף הם תבעו פיצוי בגין עגמת נפש ושכר טרחת עורך דין.

בית המשפט קמא שמע את עדויות הצדדים ועיין במסמכים שהם הגישו ומסקנתו הייתה שהוא נותן אמון מלא בעדותם של המשיבים ובצד זאת הוא קבע שטענת המבקש, שהוא היה זה אשר תיקן את הביוב, היא טענה שקרית, והוא דחה אותה.

בסופו של דבר, לאחר שבית המשפט קמא ערך את חשבון הסכומים הנתבעים על יסוד הראיות שהובאו בפניו, הוא הגיע למסקנה שהמשיבים הם אלו ששילמו עבור תיקון הביוב, שהמשיבים הוכיחו הוצאות הכרוכות בביצוע השיפוץ בסכום של 3,833 ש"ח ומנגד כי המבקש הוכיח את זכותו לתשלום דמי שכירות בסכום של 1,800 ש"ח, שהוא סכום דמי השכירות המוסכמים אשר הוא קבע שהם לא שולמו בגין חודש נובמבר 2011. לאחר קיזוז כל הסכומים קבע בית משפט קמא כי המשיבים זכאים לתשלום בסך 5,333 ש"ח כשלכך, כאמור,  נוסף סכום של 1,000 ש"ח בגין הוצאות משפט.

בבקשה זו מעלה המבקש רק  טענה אחת כנגד פסק הדין והיא שחיובו באחריות לתשלום הסכום שנדרש לצורך תיקון הביוב, היינו 6,500 ש"ח, אינו מבוסס וכי סתימת מערכת הביוב היא תוצאה של מעשיהם ומחדליהם של המשיבים.

שקלתי את טענת המבקש והגעתי למסקנה שלא ניתן לקבלה. קביעתו של בית המשפט קמא שהמבקש נושא באחריות לתיקון מערכת הביוב מבוססת על מסקנתו שהמבקש הסכים לכך והתחייב כלפי המשיבים לשאת בתוצאה זו, ומכאן שהשאלה אם המשיבים צריכים לשאת באחריות לתקלה נראית לי בלתי רלוונטית ואין צורך להידרש לה. אוסיף עוד כי בית המשפט קמא ביטא בפסק הדין בצורה ברורה את התרשמותו ממהימנות הגרסאות הסותרות שהובאו על ידי הצדדים. הוא קבע שגרסתם של המשיבים מהימנה וראויה לאמון בעוד אשר הוא הסתייג, ואת זאת אני מציין על דרך ההמעטה, ממהימנותה של גרסת המבקש.

מושכלות ראשונים הם שערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נב(2) 582) ועל אחת כמה וכמה כך כשאשר מדובר בפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות.

הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  כ"א תמוז תשע"ב, 11 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

מאירה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: